לִיווּיעובר אליכם

במפגש הראשון כל אחד ואחת כותבים שלושה משפטים שהם בטוחים בהם, והפתק נסגר אצלי. במפגש השביעי הם מקבלים אותו בחזרה, וצריכים להגיד על כל משפט אם הם עדיין חותמים עליו, ומה בדיוק שינה את דעתם.

כל אחד ואחת מביאים שאלה אחת אמיתית שאין להם עליה תשובה. הקבוצה לא עונה, היא מגיבה בשאלות בלבד. אני מביא שאלה משלי ראשון, וזה לא טקס, זו באמת שאלה שמטרידה אותי.

כל מפגש נסגר במשפט אחד מכל אחד: מה גיליתי היום שלא ידעתי בבוקר. אין דיון ואין הרחבה. בהמשך המשפט הזה מתפתח, ומבקשים לתאר בלי לשפוט, להשוות לעצמך מלפני חודש, ולהחליט צעד אחד קטן.

בוחרים את החפץ האפור ביותר במקום, שקע בקיר, כיסא, מנורה. הקבוצה צריכה להגיע ממנו לשאלה שאף אחד כאן לא יודע לענות עליה, בשבע שאלות או פחות. סופרים בקול.

קופסה שאליה מכניסים בעילום שם שאלה שמביך לשאול בקול. אני מקריא כמה מהן בסוף המפגש, ואף אחד לא יודע של מי הן. שאלה שנכנסה לקופסה נחשבת שאלה של כולם.

כל מפגש נגמר בשאלה אחת פתוחה שנתלית על הקיר ולא נענית. במפגש הבא מי שרוצה יכול לקחת אותה ולחזור איתה עם משהו, ואף אחד לא חייב.

אני מראה שלוש דוגמאות שעובדות ושתיים שנכשלות, בלי לומר מילה על הסיבה. הם מנסחים את הכלל בעצמם ומביאים דוגמה חדשה שאמורה להוכיח אותו. רק אחרי שהדוגמה שלהם עומדת במבחן אני אומר מה הכלל באמת.

מי שלמדו משהו חדש מסבירים אותו במילים שילדים בני שש יבינו, בלי אף מונח מקצועי אחד. המקום שבו נתקעים הוא בדיוק החור בהבנה, ולשם חוזרים.

כל אחד ואחת בוחרים מיומנות אחת קטנה ומתאמנים עליה שתי דקות בפתיחת כל מפגש, אותה מיומנות לאורך כל התכנית. הביצוע מסומן על לוח משותף אחד. אין ציון, יש רק סימן שזה קרה.

מכוונים שתים עשרה דקות, מתחילים, והטלפון בצד. כשהטיימר מצלצל עוצרים באמצע המשפט, גם אם דווקא נכנסנו לקצב. לעצור באמצע זה לא עונש, זה מה שמקל לחזור מחר.

הגרסה הראשונה של כל פרויקט חייבת לעבוד מקצה לקצה בתוך מפגש אחד, גם אם היא מגושמת לגמרי. ליטוש שנעשה לפני שיש שלם נחשב אצלי כאילו לא נעשה.

כל דבר שהסתיים נכנס לתיקייה אחת, עם תמונה ומשפט אחד: מה היה הכי קשה כאן. התיק לא מיועד להורים, למורים או לאף אחד אחר. הוא של מי שבנה אותו.

באמצע העבודה הצוותים מתחלפים. כל צוות ממשיך את הפרויקט של צוות אחר בלי לשאול אותו שאלה אחת, רק לפי מה שהוא השאיר כתוב אחריו.

לפני שהצוות מתחיל לעבוד הוא כותב שלושה כללים לאיך מחליטים כשלא מסכימים. הכללים נכתבים כשכולם רגועים ונתלים מעל השולחן. כשמתחיל ויכוח, קוראים אותם בקול.

אחד או אחת עובדים ומדברים בקול את כל מה שעובר להם בראש, כולל הספקות והדרכים שלא הובילו לשום מקום. השאר מקשיבים ורושמים, ואסור להם לעזור. בסוף כל אחד ואחת אומרים משפט אחד שלקחו.

מעגל משוב בשני משפטים קבועים בלבד: "אני אהבתי ש..." ואחריו "אני תוהה מה היה קורה אם...". שום ניסוח אחר לא מותר, וזה כולל אותי.

דילמה אמיתית שאין לה תשובה נכונה. כל אחד ואחת בוחרים עמדה ומנמקים, ואז שומעים עמדה הפוכה מנומקת לא פחות. אני לא פוסק בסוף ולא מסכם מה נכון.

בוויכוח אי אפשר להשיב עד שניסחת את עמדת הצד השני, והוא בעצמו אמר "כן, זה בדיוק מה שהתכוונתי". רק אז מותר לך לדבר.

באמצע הוויכוח אני עוצר ומחליף ביניהם את הצדדים. כל צד ממשיך מהנקודה שבה הצד השני עצר, וחייב להוסיף טיעון חדש לטובת העמדה שהתנגד לה לפני דקה.

הקבוצה מקבלת תשובה אחת של AI, ארוכה ונכונה לגמרי. כל אחד ואחת מסמנים בה שלושה דברים: המשפט שהכי חשוב, המשפט שהוא מילוי, והדבר האחד שחסר ורק הם שמו לב אליו. ואז משווים.

אותה בקשה בדיוק, מנוסחת בשתי דרכים שונות, ומשווים את שתי התשובות שחוזרות. המשימה היא לא לבחור את הטובה מביניהן, אלא להסביר למה הן יצאו שונות.

הנער או הנערה מראיינים את ה-AI על נושא שבחרו, ואז חייבים לומר מה מכל התשובות באמת חשוב להם, ולמה דווקא זה. הבחירה היא לא בונוס, היא המשימה.

מבקשים מה-AI שלוש גרסאות לאותו דבר, ואז כותבים גרסה רביעית שהיא שלהם. חייבים להגיד בקול מה לקחו מכל גרסה, מה פסלו, ולמה.