מגדליםילדים חושבים

במפגש הראשון כל אחד כותב שלושה משפטים שהוא בטוח בהם, והפתק נסגר אצלי. במפגש השביעי הוא מקבל אותו בחזרה, וצריך להגיד על כל משפט אם הוא עדיין חותם עליו, ומה בדיוק שינה את דעתו.

כל אחד מביא שאלה אחת אמיתית שאין לו עליה תשובה. הקבוצה לא עונה, היא מגיבה בשאלות בלבד. אני מביא שאלה משלי ראשון, וזה לא טקס, זו באמת שאלה שמטרידה אותי.

כל מפגש נסגר במשפט אחד מכל אחד: מה גיליתי היום שלא ידעתי בבוקר. אין דיון ואין הרחבה. בהמשך המשפט הזה מתפתח, ומבקשים לתאר בלי לשפוט, להשוות לעצמך מלפני חודש, ולהחליט צעד אחד קטן.

בוחרים את החפץ האפור ביותר במקום, שקע בקיר, כיסא, מנורה. הקבוצה צריכה להגיע ממנו לשאלה שאף אחד כאן לא יודע לענות עליה, בשבע שאלות או פחות. סופרים בקול.

קופסה שאליה מכניסים בעילום שם שאלה שמביך לשאול בקול. אני מקריא כמה מהן בסוף המפגש, ואף אחד לא יודע של מי הן. שאלה שנכנסה לקופסה נחשבת שאלה של כולם.

כל מפגש נגמר בשאלה אחת פתוחה שנתלית על הקיר ולא נענית. במפגש הבא מי שרוצה יכול לקחת אותה ולחזור איתה עם משהו, ואף אחד לא חייב.

אני מראה שלוש דוגמאות שעובדות ושתיים שנכשלות, בלי לומר מילה על הסיבה. הם מנסחים את הכלל בעצמם ומביאים דוגמה חדשה שאמורה להוכיח אותו. רק אחרי שהדוגמה שלהם עומדת במבחן אני אומר מה הכלל באמת.

מי שלמד משהו חדש מסביר אותו במילים שילד בן שש יבין, בלי אף מונח מקצועי אחד. במקום שבו הוא נתקע נמצא בדיוק החור בהבנה שלו, ולשם הוא חוזר.

כל אחד בוחר מיומנות אחת קטנה ומתאמן עליה שתי דקות בפתיחת כל מפגש, אותה מיומנות לאורך כל התוכנית. הביצוע מסומן על לוח משותף אחד. אין ציון, יש רק סימן שזה קרה.

מכוונים שתים עשרה דקות, מתחילים, והטלפון בצד. כשהטיימר מצלצל עוצרים באמצע המשפט, גם אם דווקא נכנסנו לקצב. לעצור באמצע זה לא עונש, זה מה שמקל לחזור מחר.

הגרסה הראשונה של כל פרויקט חייבת לעבוד מקצה לקצה בתוך מפגש אחד, גם אם היא מגושמת לגמרי. ליטוש שנעשה לפני שיש שלם נחשב אצלי כאילו לא נעשה.

כל דבר שהסתיים נכנס לתיקייה אחת, עם תמונה ומשפט אחד: מה היה הכי קשה כאן. התיק לא מיועד להורים, למורים או לאף אחד אחר. הוא של מי שבנה אותו.

באמצע העבודה הצוותים מתחלפים. כל צוות ממשיך את הפרויקט של צוות אחר בלי לשאול אותו שאלה אחת, רק לפי מה שהוא השאיר כתוב אחריו.

לפני שהצוות מתחיל לעבוד הוא כותב שלושה כללים לאיך מחליטים כשלא מסכימים. הכללים נכתבים כשכולם רגועים ונתלים מעל השולחן. כשמתחיל ויכוח, קוראים אותם בקול.

אחד עובד ומדבר בקול את כל מה שעובר לו בראש, כולל הספקות והדרכים שלא הובילו לשום מקום. השאר מקשיבים ורושמים, ואסור להם לעזור. בסוף כל אחד אומר משפט אחד שהוא לקח.

מעגל משוב בשני משפטים קבועים בלבד: "אני אהבתי ש..." ואחריו "אני תוהה מה היה קורה אם...". שום ניסוח אחר לא מותר, וזה כולל אותי.

דילמה אמיתית שאין לה תשובה נכונה. כל אחד בוחר עמדה ומנמק, ואז שומע עמדה הפוכה מנומקת לא פחות. אני לא פוסק בסוף ולא מסכם מה נכון.

בוויכוח אי אפשר להשיב עד שניסחת את עמדת הצד השני, והוא בעצמו אמר "כן, זה בדיוק מה שהתכוונתי". רק אז מותר לך לדבר.

באמצע הוויכוח אני עוצר ומחליף ביניהם את הצדדים. כל אחד ממשיך מהנקודה שבה השני עצר, וחייב להוסיף טיעון חדש לטובת העמדה שהתנגד לה לפני דקה.

הקבוצה מקבלת תשובה אחת של AI, ארוכה ונכונה לגמרי. כל אחד מסמן בה שלושה דברים: המשפט שהכי חשוב, המשפט שהוא מילוי, והדבר האחד שחסר ורק הוא שם לב אליו. ואז משווים.

אותה בקשה בדיוק, מנוסחת בשתי דרכים שונות, ומשווים את שתי התשובות שחוזרות. המשימה היא לא לבחור את הטובה מביניהן, אלא להסביר למה הן יצאו שונות.

הנער או הנערה מראיינים את ה-AI על נושא שבחרו, ואז חייבים לומר מה מכל התשובות באמת חשוב להם, ולמה דווקא זה. הבחירה היא לא בונוס, היא המשימה.

מבקשים מה-AI שלוש גרסאות לאותו דבר, ואז כותבים גרסה רביעית שהיא שלהם. חייבים להגיד בקול מה לקחו מכל גרסה, מה פסלו, ולמה.